אלבום טוב, אחיד. לא כל כך הסגנון שלי אבל יכול לשמוע השפעות מבואי נראה לי, ונגיד איך הסגנון השפיע על להקות רבות בשנות ה80 90.
בגלל אחידותו, לא בלט לי שיר מסוים מין האלבום, הכרתי את רוצח משוגע כך שהוא בלט אבל לדעתי אם לא הייתי מכיר הוא היה ככל השאר. לדעתי האלבום נפתח טוב ומסתיים טוב ובאמצע כמה שירים פחות וואו אבל עוד פעם, האלבום די אחיד ככה שההבדלים דקים וקטנים, .הבדלים קוקטיים
המילים נשמעות די סתמיות וביחד עם המוזיקה הקצת אלימה יחסית לפעמים זה נשמע יותר כמו סובלימציה ללהקה שסך הכל בסדר ככה שאין עומקים שלטעמי יצדיקו את האלימות המוזיקלית שבמידת מה קיימת באלבום.
אתחיל ואומר שקולדפליי אינם להקה מדהימה או מחדשת, לקרוא להרבה משיריהם אמנות זה שגוי. כמו כן עבר זמנם במובנים מסויימים.
עם זאת, יש משהו מאוד נעים וקוזי באלבום. זה אלבום חורף. השירים עצמם ברובם מוכרים לי שאני אף פעם לא יודע אם זה דבר טוב או לא כשאתה ניגש לאלבום. השיר הנחמד ביותר הוא כמובן צהוב וזאת מכיוון שהוא אחד משירי האקורדים הראשונים שניגנתי. במובן הזה האלבום ובמיוחד השיר הם קצת נוסטלגיים, ויש תחושה של נוסטלגיה באלבום.
יש קו אחיד יחסית, הכל מרגיש רגוע, קושי, דיכאוני אבל לא רצחני או אפל מידי. מרגיש קצת כמו הקרחת של הזמר ששכחתי את שמו של קולדפליי: עצוב, בנאלי, לא מחדש כלום, רגיל.
במובן מסוים קולדפליי הם הביטלס של בני ה40 ואם יורשה לי גם בני ה30 וקצת. והביטלס הם עממיים, כך גם קולדפליי. המשמעות של עממיות היא שיש אמירה מסוימת של הלקה, אבל היא מגיעה לעומק מסוים ונעצרת. גם בליריקה, גם בלחן. היופי הוא שאין שום התנגדות של האוזן או של המוח במיוחד לשירים, החסר הוא שאין חידוש דרמטי או אומנותי.
ברור לכולנו שכריס משהו אוכל גבינה לבנה. ומיהם אותם אנשי גבינה לבנה? אנשים חסרי אישיות מובהקת או עצמי. אנשים בנאליים מידי עד כדי היותם מיוחדים מרוב בנאליות. אנשים קצת משעממים. וכך גם המוזיקה. מקסימה, באמת. אבל בסוף אין בה שום דבר חוץ מבנאליות. בנאליות מרגיעה, בנאליות חמימה, נעימה, בנאליות נוסטלגית, אבל בנאליות.
אלבום טוב על פניו. לפעמים היה לי קצת מונוטוני בקטע קשה ושרציתי אפילו להפסיק. אבל אז באו שירים שהייתי ממש דרוך להקשיב להם, עברתי רכבת הרים עם האלבום הזה.
את השיר הראשון כל הרבה אהבה הכרתי, והוא מאוד נחמד.
במובן מסוים זה נשמע כאילו באלבום הזה הם פשוט שיחקו עם הכלים שלהם ובמיוחד עם הגיטרה ופשוט ניסו להפיק כמה שיותר סאונדים ממנה. זה מיוחד מאוד לדעתי, הסולואים של הגיטרות מפחידים וואו וגם התופים. אהבתי גם את הקטע האינסטרומנטלי שהוא לדעתי מובי דיק ובכללי האלבום יותר אינסטרומנטלי מאשר לירי וברור שלא השירה ולא המילים הן השחקניות המרכזיות באלבום וזה דווקא נחמד מאוד לפעמים.
אגיד שהמילים לעיתים מרגישות מיושנות ובכללי יש קצת אווירה של מאצ׳ואיות מסוימת שפחות בא לי עליה כשאני שומע מוזיקה בכללי.
כאילו הלהקה מדהימה והאלבום נחמד מאוד, אבל היא רמה אחת מעל הסטרייטיות המותרת כדי שאשמע אותה ואת האלבום עוד הרבה פעמים.
אבל האמת, אלבום טוב חמוד מאוד, אסוף. לא משעמם, למרות שלפעמים יש רגעים של שעמום לעיתים אבל הם קצרים. אני לא ממש נכנס לליריקה אבל ממה שכן קלטתי ייתכן רמזים למיזוגניה מסוימת או אולי פשוט מילים שמתאימות לשנות השישים שבעים.
אלבום חביב ביותר, מסרים יחסית יפים. תמיד בוב מארלי מקסים. לא תמיד אלבום אחיד כל כך במיוחד כמו שלבוב מארלי יש כיוון כללי יחסית אחיד ונחמד
היו פעמים שהרגשתי ממש מותקף מהשירים. אני מצליח אולי להבין את האמנות שבזה אבל ממש לא לטעמי לא תודה שבת שלום.
אלבום נחמד, אין לי כוח לפרט יותר בשלב זה של חיי, לא אלבום מדהים מאוד
וואלה הסגנון שלי כרגע. עצוב כזה אבל גם יפה ונחמד ומלנכולי יחסית אבל לא מידי. מעין עצב פשוט כזה אהבתי ועל כן
אלבום נחמד, אין לי כוח לפרט יותר בשלב זה של חיי, לא אלבום מדהים מאוד אבל אולי גם כן. זה האלבום הראשון שאני ממש מכיר את רוב אם לא כל השירים, למרות שלא האזנתי יותר מפעם אחת לפני לאלבום ברצף. כשאתה כבר מכיר את השירים קצת קשה לשפוט. כן יש באלבום מגוון ומתקווה לכבדות ועצבות אפילו הייתי אומר, שימוש בכלים לא קונבנציונאליים, בטח שלא לתקופה. בגדול למרות הגנריות גם בעצם הכתיבה וגם של הלהקה, אני אוהב את הביטלס. הם קצת פשוטים במובנים מסוימים ואין לפעמים מבחינה מוזיקלית משהו מורכב מנקודת מבט של היום. אבל אלה פאקינג שירים טובים, וזה מה שחשוב בסוף. אני גם מדרג את זה לפי כמה אהבתי את האלבום ולכן לכל שונאי אומר שוש.
מה נגיד. זה היה קאנטרי ועוד קאנטרי של בנים. דווקא את השירים שהציעו לי אחרי האלבום אהבתי יותר. על כן
