חמוד

המנוני רוק, תפילות של חשמלית, כאילו זמר של מקהלת כנסיה החליט להביא לקרקע גן עדן וגיהנות לרקוח צלילים מאוד מאוד יפים. זה אלבום מאוד מאוד טוב

גרוב של נשמה

זה לא רק מוזיקה. זו גם שירה, תאטרון, קאברט, סיפור, נאום, בשורה. טרובדורית שחורה, בדרך נוגה ואבסורדית מדברת על החיים, אהבה פוליטיקה שזורים זה בזו, מטיילת בין דמויות ומצבים וכול זה בגוף ראשון. בין שירי אהבה אוניברסליים, קלאסיים, אמריקיים נטולי זהות, חוצי מגזר... מסתתרים טקסטים חריפים שכותבת אשה שחורה בשנות ה-60 של אמריקה, חצופה ונועזת. וכמו הטקסט גם הג'אז של סימון שובב, נאמן לחוקים וחורג, האלבום מתחיל בפופ אהבה פרסלי, ומשם מתפצל ופטפלפל בין ערוצים שונים ומשונים. תשוקה, ואהבה שחורה עד הסוף

צריכה עוד זמן עם האלבום ובוב. עוד לא הגיע ללב שלי

זה אלבום אשר השפיע על חיי באופן מהותי כול כך שבזמן שהאזנתי לו שוב ושוב (בגיל 14, מדפדפת בחוברת שירים קוראת ומתרגמת את המילים בקפידה כמו מפענחת חידה ), זכורה לי ממש המחשבה על כמה שמוזיקה יכולה להשפיע ואיזה תפקיד יש לה. אני הרגשתי שרדיוהד נותנים מילים ומוזיקה לעולם הרגשי, הנפשי, הייחודי שלי, האלבום הזה היה מראת הזהות שלי. קיבלתי תוקף לתחושות ונכנסה בי רוח של מעשה, תשוקה, סקרנות והשראה. הם עוררו את הדחף לקום וללכת למקום אחר, הם בנו את הבסיס להיותי אדם ביקורתי במציאות הפוסט מודרנית. את מרד הנעורים הייחודי שלי, ליוו המילים והצלילים של האלבום הזה.

Yes

אלבום מעולה

ליגה אחת מעל הכול

חמוד

סבבה. אבל אני כבר לא ככ שם

משעמם